להבין את הריקוד (על ריקוד ויומיום)

מה קורה כשאנו מתבוננים ביצירה? איך זה קשור להבדל שבין תנועה ריקודית לתנועה יומיומית? ההכרות שלנו עם התנועה תשפיע על הדרך בה נחווה אותה כשנצפה בה. כנסו לקרוא עוד.
אנשים רוקדים מתוך המופע מסיבת החמצה
מתוך המופע ״מסיבת החמצה״, צילם: דני כתרי

מקרה שקרה באמת:
מופע צהריים בירושלים, אני יושבת באולם התיאטרון. האולם חצי מלא, הקהל מתלחשש רגע לפני שהמופע מתחיל, מאחורי מלפני ומצדדיי אנשים, נשים וילדים יושבים בציפייה, מכבים טלפונים ומתרווחים על המושב.
האור נכבה לאט ובהדרגה, הבמה במקביל מוארת גם היא בהדרגה. רקדן עולה לבמה ונעמד מול הקהל, מתחיל לרקוד. הוא נע במקצבים שונים, מאוד מוכשר, ביצוע וירטואוזי. לפתע נשמע קול של ילדה מאחוריי- ״אמא, אבל מה הוא עושה?״ כל האולם שמע, אולי גם הסולן. צחקוקים קלים מגרים את הילדה לשאול שוב, הפעם עם חיוך, בקול רם יותר: ״אבל אמא, מה הוא עושה?״ נראה שהשאלה חשפה מעין קול קבוצתי שהקהל חלק בינו לבינו ומשם נבעו הצחקוקים. אבל רגע באמת… איך בכלל אפשר להבין את הריקוד והאם אפשר להפיק מן הצפייה בריקוד משהו נוסף מעבר להתפעלות  מיכולותיו של הרקדן? (שככל הנראה לא מספיק שבו את ליבה של הצופה הצעירה).

ישנן כמובן דרכים רבות לבחון את השאלות הללו, אך נתמקד כאן בדרך אחת אפשרית: דווקא דרך התנועה ההפוכה מתנועת ה״רקדן", נבחן את ההבדל בין תנועה יומיומית ותנועה ריקודית ונראה כיצד מבחינה קוגניטיבית אנו מבינים את ההבדל הזה ואיזו הנאה אנו יכולים להפיק מצפיה בתנועה ריקודית.
ראשית עלינו להבין כיצד בעת צפיה באדם אחר אנו מזהים ומבדילים בין תנועה יומיומית לתנועה ריקודית. על־פי מחקר נוירולוגי נטען, כי תנועה ביולוגית, של יצורים חיים או של צמחים (בניגוד לתנועה של רובוט נגיד) נקלטת בקטגוריה מיוחדת במוח. כבר מגיל מוקדם, אנו מייחסים לה מצבים מנטליים, כמו למשל כוונות. בסביבה טבעית כמו שחיו בה אבות-אבותינו, זיהוי תנועה ביולוגית והבחנה בינה לתצורות תנועה אחרות כמו גם זיהוי כוונות של פרטים אחרים בסביבה כמו  תנועת טרף, טורף או זיווג פוטנציאלי היה הכרחי להישרדות.
כיצורים חברתיים, אנו מסתמכים באופן נרחב על פרשנות וחיזוי פעולות של הזולת. בעת צפיה בתנועה אנו עורכים הפשטה והכללה: סך תנועות מסוים מזוהה באופן מיידי כמעט. לכן, כל חלק בתהליך הזיהוי מקבל חיזוק חיובי, המעודד את המוח להמשיך ולהקצות משאבי תשומת־לב להמשך הזיהוי. בני־אדם הם מומחים בקליטת תנועה וניתוחה ומסוגלים לזקק מידע חיוני מקטע חלקי ביותר של מהלך תנועתי. גם כשאנו צופים בצללית בלבד, אנו יכולים לזהות את הצורה האנושית, את המין שלה ואת טבע התנועה (הליכה/ריקוד), ואף מצבים רגשיים כגון כעס, עצב ושמחה. בנוסף, על סמך ניסיון גופני ואישי, בני־אדם יכולים לחזות תנועות עתידיות של אדם אחר.

 

מתוך המופע: ״ארכיטיפ״, צילם: אביעד אורן


איך אנחנו מבינים כוונות של אחרים מצפייה בתנועתם?

מסתבר, כי כשאנו צופים (בסרט וידיאו, למשל) בתנועה שאנו עצמנו ביצענו, לא זו בלבד שאנו מדויקים יותר בחיזוי, אלא גם אזורים מסוימים במערכת המוטורית שלנו פעילים יותר. כלומר,  צפייה באדם אחר נע מעוררת לא רק את מערכת הראיה שלנו, אלא גם את המערכת המוטורית. אנו יכולים להבדיל בן סוג התנועה שעומדת להתבצע (למשל סיבוב) לבין מטרת הפעולה (להסתובב כדי לדבר עם מישהו מאחור). ככל הנראה, אנו מייחסים כוונות לתנועתו של האחר מתוך הדמיה של מה היה קורה אילו אני הייתי מבצעת את התנועה בגופי שלי? מה היו התוצאות וההשלכות של התנועה על גופי ועל הסביבה? כשאנו צופים בתנועה שאנו יודעים לבצע היטב, יכולת הזיהוי והחיזוי של תנועות עתידיות גבוהה יותר. אנו מופתעים לנוכח תנועה בלתי־צפויה ושואבים סיפוק כשציפייתנו מתממשת. לפיכך נראה, ש״תנועה יומיומית״ היא זו שנכללת בהרגלים ובציפיות שלנו, היות שאנו מבצעים אותה יום-יום וחוזרים עליה ללא הרף.

 

מה ההבדל בין תנועה יומיומית לתנועה ריקודית?

ניתן להגדיר תנועה יומיומית כפעולה המורכבת מסך של תנועות, המאורגנות על רצף הזמן והמובילות לתוצאה רצויה או צפויה. למשל, קשירת שרוכים היא פעולה המורכבת מסך תנועות, שסדרן על רצף הזמן מוביל לכך ששרוכים יהיו קשורים. מכיוון שבתרבות המערבית, כל ילד/ה לומד/ת לקשור שרוכים ומבצע/ת פעולה זו מדי יום, ניתן להגדירה כפעולה יומיומית של אדם מערבי.

חשוב לציין, כי חרף השוני ב״יומיום״ שבתרבויות שונות ובמצבים גופניים שונים, המנגנון המאפשר זיהוי כוונה, מצב רגשי וסוג התנועה אצל בני אדם אחרים הוא בסיסי וחיוני לקיומנו. כיוון שכך, צפייה ברקדן הולך על במה תפעיל מערכת שלמה של זיהוי, הזדהות, ציפייה, חיזוי והפעלה מוטורית ורגשית, רק מעצם העובדה שהצופה מתנסה בהליכה יום יום.

כשאדם צופה באדם אחר נע, נבנית אצלו ציפייה באשר להשתלשלות המהלך. למשל, אנו מזהים מהלך תנועתי כ"הוצאת משהו מהמקרר" ברגע שאנו רואים אדם מושיט את ידו לעבר מקרר: צפוי שהוא יאחז בידית, יפתח את דלת המקרר, יוציא דבר־מה ויסגור את הדלת – ואז תתרחש עצירה, "כמו שצריך", בהקשר ברור. אבל אם נראה את האיש עוצר לפני שידו אוחזת בידית, הציפייה תהפוך לתהייה ולניסיונות פרשנות: אולי הוא חזר בו (נזכר בדיאטה שהוא מנסה לעשות?), אולי הוא קורא פתק שמוצמד על דלת המקרר. כל פירוש להתרחשות מעורר חיזוי וציפייה חדשים ואנו נחכה ״לקבל אישור״, שיתגמל אותנו על החיזוי החדש, או יבהיר שטעינו. עצירה "כמו שצריך" בתום מהלך תנועתי מקנה לצופה סיפוק מהתגשמות ציפייתו; עצירה "לא כמו שצריך" פירושה  הפתעה ומניעת הסיפוק הזה.

 

ומה קורה בצפייה בריקוד?

הבנתי מה ההבדל בין תנועה יומיומית לתנועה ריקודית, הבנתי שאני נהניה/ת מהסיפוק הנלווה לדיוק בחיזוי, אבל בעת צפייה בריקוד אני גם לא יכולה לחזות את התנועה הבאה והרבה יותר קשה לי לייחס כוונה לתנועה שאני לא מכירה, האם אני יכולה להינות מצפיה בריקוד?
הנאה מריקוד היא מאוד אישית ותלויה במרכיבים שונים, אבל מבחינה קוגניטיבית, בעת צפיה בריקוד, המערכת שלנו מנסה להבין את ההשלכות של ביצוע התנועה על הגוף שלנו. לכן כשאנחנו רואים רקדן או רקנית שעושה משהו ״בלתי אפשרי״ עבורנו- מבחינת איך שהמערכת המוטורית שלנו תופשת את עצמה- אנחנו בהתפעלות מוחלטת ובחווית קסם. זה כאילו שפתחו לגוף שלנו עולם חדש של אפשרויות שלא ידענו שקיימות. בנוסף, מערכת החיזוי שלנו כל הזמן עסוקה בלפרש ולזהות מה קורה. לכן רגעים שבהם פתאום אנו מצליחים לפענח רגש או דימוי מסויים מהיומיום שהרקדנים יוצרים על הבמה, אנחנו מתוגמלים מבחינה קוגניטיבית. לבסוף, בגלל שפירוש הריקוד עובר דרך הזדהות קודם כל (אנחנו עושים השלכה של מה אם אני… ומתוך זה מפרשים), אנחנו מאוד מעורבים רגשית במה שקורה על הבמה. לטובה או לפעמים… פחות. תלוי בטעם שלנו.

וכך הבינו את זה סטפן מלרמה ופול ואלרי

״בעולמנו זה הווייתנו מצטמצמת לתפקיד של מתווך בין תחושת הצורך לבין הדחף שיספק צורך זה. בתפקיד זה, היא תמיד מתקדמת בדרך החסכונית ביותר […]: היא מבקשת את התוצר. דומה שהקו הישר, הפעולה המינימלית, הזמן הקצר ביותר, מעניקים לו השארה. […] ואילו אנו טענו שהמחול הוא ההיפך המוחלט. הוא מתחולל בתוך תחומו והוא נע בתוך עצמו, ולא קיימת בו עצמו שום סיבה, שום נטייה סגולית להישג. […] האם אי אפשר להתייחס אל המחול כאל צורה של חיים פנימיים […]? אך כאלה שעשויים כל כולם מתחושות של משך ומתחושות של אנרגיה הנענות אלו לאלו, ויוצרות מעין חלל תהודה. תהודה זו, ככל תהודה אחרת, נשמעת מעבר לה: היא מהווה חלק מהנאתנו כצופים הנתפסים במקצבים וכביכול רוקדים בעצמינו!״.
(סטפן מלרמה, פול ולרי, על הריקוד, תרגום: ליאורה בינג היידקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד).

 

 

השראה לכתיבה:

S. J. Blakemore & J. Decety, From the perception of action to the understanding of intention. Nature reviews neuroscience, 2 (8): (2001), 561-567.

Vilayanur S. Ramachandran, and William Hirstein. "The science of art: A neurological theory of aesthetic experience." Journal of consciousness Studies 6, no. 6-7 (1999):23.

Vered Aviv, Abstracting Dance: Detaching Ourselves from the Habitual Perception of the Moving Body, Front. Psychol. 8:776 (2017) 3..

 

 

 

שיתוף    >>

שיעורי תנועה ומחול עכשווי
Re-Patterning – היכולת להשתנות

החתימות התנועתיות שלנו לעתים יכולות להיחוות כידועות מראש או בלתי ניתנות לשינוי אולם הן כאלו כל זמן שאנו איננו מודעים לדרך בה אנו נעים. 
דרך Repattrening אנחנו מאפשרים לגוף ולמיינד להתיידד ולבחור מחדש. אנו מגדילים ומרחיבים את טווח האפשרויות ומעלים אל המודע התנהגויות ותנועות שלא היו בהכרח ידועות לנו לפני. דרך עבודה זו היא מחוברת לגוף ומציעה הבנה מבפנים החוצה ולא להיפך. 

קרא.י עוד »

בואו לנוע איתנו

נענע תנועה מהפנים אל החוץ-  תנועה סומטית, מחול עכשווי ויצירה.

קונטקט וצוחקים
רוצה להצטרף אלינו שנה הבאה ?
דילוג לתוכן